פסק-דין בתיק ע"א 19756-03-12

כב' השופטת מוניץ - אב"ד

פתח דבר:

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט ערפאת טאהא) מיום 30.01.12, בת"א 17059-05-09, לפיו נתקבלה תביעת המשיבים לפינויו וסילוק ידו של המערער מהשטח שסומן בצבע צהוב ובאות א', בתשריט שהוכן על ידי המודד מטעם בית המשפט, מר סוהיל זידאן. בית המשפט קמא קבע כי המערער לא הוכיח זכות כלשהי להמשיך ולהחזיק באותו שטח (להלן ייקרא: "שטח המריבה").

רקע עובדתי:

חלקה 116, בתחומה מצוי שטח המריבה, שטחה הוא כ-13 דונם, בבעלות קרן קיימת לישראל ומנוהלת על ידה (בעבר הייתה בבעלות הימנותא בע"מ ובשנת 1987 הועברה לבעלות קק"ל).

ביום 5.12.71 רכש המערער מגרש בחלקה 116. אולם, בהסכם המכר לא פורטו שטח וגבולות המגרש ואף לא צורף תשריט המגדיר את גבולות המגרש. ביום 23.3.72 נחתמה בין המערער לבין המועצה המקומית מגדל עסקת חליפין, לפיה העביר המערער למועצה את זכויותיו בחלקה 116, ובתמורה קיבל מגרש בשטח של כדונם. גם לזכרון הדברים שעל בסיסו נערכה עסקת החליפין לא צורף תשריט.

ביום 15.5.81 נחתם הסכם בין המועצה המקומית מגדל לבין המשיבים, לפיו מכרה המועצה המקומית למשיבים מגרש בשטח של 500 מ"ר. גם בהסכם זה לא הגדירו הצדדים את גבולות המגרש ולא צירפו תשריט שניתן באמצעותו לזהות מיקום וגבולות. הקרקע שרכשו המשיבים ממוקמת מדרום לקרקע של המערער וכך הפכו הצדדים לשכנים.

בשנת 1991 הודיע המינהל למשיבים כי שטח המגרש שלהם אינו 500 מ"ר כפי שנקבע בהסכם שנכרת בינם לבין המועצה, אלא גדול יותר. לכן נחתם ביום 3.12.91 הסכם חכירה בין המשיבים לבין המינהל, לפיו חכרו המשיבים מהמינהל מגרש בשטח  860 מ"ר, גם להסכם זה לא צורף תשריט.

מספר חודשים לאחר מכן נדרשו המשיבים לחתום על חוזה חכירה חדש בטענה כי שטח המגרש שצוין בהסכם שנחתם ביניהם ביום 3.12.91  איננו נכון. בהתאם לכך נחתם ביום 12.5.92 הסכם חכירה חדש בין המשיבים למינהל בו נקבע שטח המגרש ל-770 מ"ר. בהסכם זה נפלה טעות באשר לתאריך תחילת החכירה. על כן נחתם בין הצדדים הסכם חכירה חדש ביום 19.4.93 בו תוקן התאריך (ההסכם עליו מבוסס פסק הדין קמא). להסכם זה צורף תשריט.

בחודש 3/2005 נערכה לבקשת המשיבים מפת מדידה, לפיה שטח המגרש שלהם כולל גם את שטח המריבה. המשיבים הגישו תביעה בסדר דין מקוצר לבית המשפט קמא וביקשו להורות על פינויו וסילוק ידו של המערער משטח המריבה אשר הוחכר להם, לטענתם, על ידי המינהל, לרבות הריסת הסככה שנבנתה על שטח המריבה.

מנגד, טען המערער כי מאחר שחלקה 116 (בה מצוי שטח המריבה) לא עברה פרצלציה ולא חולקה, הרי שטרם נקבעו גבולותיו הסופיים של המגרש שרכשו המשיבים, לפיכך הם אינם יכולים לטעון כי שטח המריבה הוחכר להם (כך על פי סעיף 11 להסכם החכירה עליו חתמו המשיבים). לחלופין טען המערער, כי הוא בעל זכות בלתי הדירה בשטח המריבה.

פסק דינו של בית המשפט קמא:

בית המשפט קמא קיבל את תביעת המשיבים והורה על פינויו וסילוק ידו של המערער משטח המריבה, והשבת החזקה בשטח זה לידי המשיבים כשהוא פנוי מכל חפץ.

בית המשפט קמא קבע כי אין כל קשר בין העובדה שחלקה 116 לא עברה חלוקה מאושרת (פרצלציה), לבין המחלוקת שבכאן. נקבע כי העובדה שחלקת קרקע לא עברה הליך פרצלציה מאושר, אינה מונעת את האפשרות שהבעלים של אותם מקרקעין יסדיר את החזקה והשימוש בחלקים ממנה לידי שוכרים או חוכרים אחרים, בהתאם לחלוקה פנימית שהוא בעצמו קובע.

עוד נקבע כי גבולות מגרשם של המשיבים הוא כפי שנקבע בהסכם החכירה והתשריט שצורף לו. לפיכך, בחינת זכויות הצדדים בשטח המריבה כיום נעשית בהתאם להסכם ולתשריט. העובדה כי גבולות המגרש עשויים להשתנות בעתיד אינה רלוונטית, כל עוד הגבולות לא השתנו בפועל.

המומחה שמונה על ידי בית המשפט קמא קבע כי שטח המריבה מצוי בתחום מגרשם של המשיבים. בית המשפט קמא אימץ חוות דעת זו לאחר שלא נמצא בה כל פגם וקיבל את  קביעת המומחה לפיה שטח המריבה נכלל במגרש שרכשו המשיבים מהמינהל, על פי הסכם החכירה מיום 19.4.93. מכאן הקביעה כי המערער הסיג את גבול מגרשם בשטח שסומן באות א' בתשריט שצורף לחוות הדעת.

באשר לטענתו החלופית של המערער כי ניתנה לו רשות בלתי הדירה, קבע בית המשפט קמא כי דינה להדחות, ממספר טעמים. ראשית, מכתבו של ראש המועצה דאז מלמד על כך כי המועצה נתנה את הסכמתה להקמת הסככה, מן הטעם שלא היה לה צורך באותו שטח באותה עת. אין להסיק מכך כי המועצה ויתרה על אותו שטח. שנית, מדובר בסככה שבמהותה היא מבנה ארעי שניתן להריסה ולפירוק במהירות מבלי שהדבר יהיה כרוך בעלויות משמעותיות. על כן, לא ניתן להסיק מעצם מתן רשות להקים סככה, כי יש בה כוונה להקנות זכות לרשות בלתי הדירה. ועוד, המועצה חכרה את המקרקעין לתקופה מוגבלת כאשר בעלי הזכויות במקרקעין היו הימנותא. משכך, המועצה לא הייתה רשאית להעביר זכויות במקרקעין לאחר, או להעניק זכויות כלשהן בקרקע.

לסיכום, בית המשפט קמא קיבל את תביעת המשיבים והורה על סילוק ידו של המערער משטח המריבה ולהשיבו למשיבים כשהוא פנוי מכל חפץ. מכאן הערעור. 

עיקר טענות המערער: